ספרים וספרות - מאמרים


מגן מירה / "וודקה ולחם"

מגן מירה / "וודקה ולחם"
עורך הספר: יגאל שוורץ, כנרת, זמורה-ביתן, דביר - מוציאים לאור, 271 עמ', 2010
 

ביקורת של טליונת1:


 

מירה מגן בספר זה לא מאכזבת. היא יודעת לכתוב, היא יודעת לרגש, לחדור אל נימי הדמויות, לתת להן בשר.
 

הספור מתחיל כמו באיזה סיפור אגדה גוטי ומפחיד: אמא ובן גרים בקצה הישוב, מבודדים, והנה דפיקה מפחידה בדלת. האם מתכוננת לרע מכל, ומפה מתפתח חוט אחד של העלילה הקשור באורחת הלא צפוייה - מדונה - "הזונה הרוסייה הקטנה", שהיא בעצם בחורונת עם רקע חרדי, שנזרקה ממשפחתה האדוקה בגלל עישון סיגריה וחיה את חייה ברחוב, פחות או יותר.

 

מדונה, אחת הדמויות המשניות, רוצה להיראות מחוספסת אבל היא רגישה וכריזמטית, דמות ססגונית, אשר גונבת מאנשים כסף ובתמורה מחזירה להם חתול, כלב, ציפור... היא מזכירה לי את השיר על יוסי 'ילד שלי מוצלח', שנשלח ע"י אימו להביא מצרכי מזון ובכל פעם שוכח לקנות וחוזר עם סיפור אחר ומתנה אחרת לאימו 'איפה יוסי אין חלב.. אך הנה הילד.. מתנה הבאתי לך.."

 

באחת הפעמים מדונה מחזירה את חובה דרך כלבה ושמה - וודקה - על שום אהבת בעלת הבית שלה לטיפה המרה, ובנה של עמיה, מספרת הסיפור והגיבורה הראשית, נקשר אליה בעבותות.

 

עמיה מתמודדת עם אמהות חד-הורית, כי בעלה הלך לחפש את עצמו אי שם בתור דייג באילת. בהמשך יתברר סיפורו ומדוע לא רצה לחזור הביתה לאשה ולילד. היו רמזים לקורא, שהבעל הופך לרזה, נסיון התאבדות אחד לפי הרופאים, ואילו עמיה נמצאת במן בועה, לא מבינה מה עובר על בעלה.

 

דמות משנית מעניינת נוספת היא דמותו של הזקן, בעל הבית של עמיה, אשר חידה סובבת את התעניינותו בנעלים מס' 28. רק בהמשך נבין את הקשר (לנכדו האהוב). זהו זקן ערירי וממורמר, אשר בולש אחר כל צעדיהם של עמיה ובנה דרך חלונו ולא נותן לאף אחד להיכנס לתחומו, תרתי משמע (עד שעמיה מצליחה לבקוע במקצת את חומת המגן שלו ואף כורתת עמו ברית מסויימת).

 

בין לבין, יש עוד שני גברים שנכנסים לחייה של עמיה, והקורא, שרוצה קצת 'אקשן' מתאכזב שוב ושוב, משום שעמיה היא אשה מוסרית, נאמנה ואוהבת את הבעל שנעלם. אנחנו נשארים עם חצי תאוותנו בידינו לתיאור הנ"ל למשל: 'אני מודה, חזות הקאבוי עבדה גם עלי, הכובע, המגפיים, העורף השזוף המחורץ, גבריות שנקנית באביזרים של עור ומתכת. מטופש ככל שיישמע, כנראה שבדנ"א הנשי טבועה נהייה לזר השרמנטי הקשוח מהגשרים של מחוז מדיסון'. כך מתואר, בין היתר, עמוס, הבן של הזקן, ובהמשך הצהרתה של עמיה 'לא שכבתי עם הבן של הזקן, אבל לא היינו רחוקים מזה'. נו, טוב, כבר קראנו לפני, שהיא נכנסת בתספורת קצוצה וחדשה (כאילו אל חיים חדשים?) ומתדפקת על דלתו של חבר מהעבר, כשהיא מחזירה לו גויאבה ובורחת משם.

 

העלילה ממשיכה לסחוף אותנו, הדמויות מסקרנות ומיוחדות, כל אחת סוחבת על גבה תיק של החיים - הזקן, עמוס הבן, מדונה, אמג'ד (העובד של עמיה במכולת).

 

לקראת סיום הסיפור, דברים מתבהרים, נסיבות עזיבתו של בעלה מתגלות כטרגיות ומקוממות.

 

לגבי מירה מגן: אני אוהבת את קולה המיוחד, הלשון המתובלת במשפטים מן המקרא או התפילה (בשילוב מרענן ומפתיע), כאשר מתארת את יחסה הסבוך עם אלוהים ובזה היא מזכירה לי במקצת את עגנון. הרקע הדתי מורגש בסיפור, מידת החסד והרחמים עולה, ענין ה'הכל צפוי והרשות נתונה' גם עולה פה ובכלל הסיפור רווי ברגש, בעדינות ובצורך הבסיסי של אדם לאהוב ולהיות נאהב. הרצון הפשוט הזה להיות משפחה נורמלית, של אב אם ובן, הרצון הפשוט והבסיסי של עמיה, כמו לחם.

 

מומלץ!

 

ביקורת של BloodyRose:

 

עמיה, גדעון ונדב. משפחה גרעינית שנראה שיש לה הכל. עמיה היא רואת חשבון, גדעון הוא עורך דין מצליח, נדב הוא ילד בן חמש טיפוסי, סקרן, משתובב, מרוצה מהחיים.

 

אחרי שהוריה ניצולי השואה של עמיה נפטרים, היא מחליטה לעזוב את הבנק בו עבדה ולנהל את המכולת השכונתית שהשאירו אחריהם. זמן לא רב לאחר מכן, גדעון מחליט שהוא רוצה להתרחק ממירוץ החיים הקדחתני שסביבו, ויורד לאילת, לדוג דגים ולנקות את הראש.

עמיה ונדב שנותרים מאחור, עוזבים את הדירה הגדולה והמרווחת ועוברים למושב קטן, לבית קטן ורעוע אותו משכיר בעל בית זקן ונרגן. הוא צופה בחייהם מחלון קטן, לא גורע עין, ולא נותן לאיש להתקרב אליו.

 

הספר נפתח בכניסתה הפראית של מדונה, "זונה רוסייה קטנה" כהגדרתה, לחייהם של האמא והבן. היא צעירה, רזה ושיכורה, ולעמיה אין הרבה כוחות נפשיים להתמודד עם רוח הסערה שמדונה מביאה עימה. יש לה מספיק צרות משלה. מול המכולת שלה נפתח סופר גדול, הלקוחות נודדים אליו, והכנסה אין. בעלה מדבר עם הדגים באילת, על הדירה שנשארה ריקה עדיין צריך לשלם משכנתא, ארנונה ושאר תשלומים, ונראה שאין תקווה באופק.

ואם כל זה לא מספיק לה, היא מכניסה את עצמה גם לצרות של אחרים. לאט לאט היא לומדת את סיפור חייו של בעל הבית הזקן. היא פוגשת את בתו ובהמשך גם את בנו, ומגלה מה הטראומה שפצעה את המשפחה הזו שנים קודם לכן.

מפעם לפעם בעלה גדעון חוזר לתמונה, בכל פעם רזה יותר, מרוחק יותר, מסוגר יותר. גם מדונה נשארת תמיד בסביבה, גונבת ממנה כסף ומביאה במקומו בעלי חיים.

 

עמיה שעזבה את עבודתה המכניסה בשביל קצת שקט נפשי, מוצאת את עצמה אבודה בעולם החדש שהקימה לעצמה.

אבל עמיה היא דמות חזקה והיא מאמינה שכשאלוהים מוריד גשם, הוא גם מציע מטרייה.

 

כל הדמויות בספר הזה פגומות בדרך שלהן. טראומה נפשית, מחלה חשוכת מרפא, טרגדיה משפחתית. כולן נזרקו מהמקום המוכר והנח שלהן וכעת מטלטלות בדרכים חדשות, ועל אף תחושת הבדידות שעולה לפעמים מהסיפור, בסוף מגלים שלכולם יש מישהו שיתן יד בעת צרה. הן לזקן הנרגן שמבקש רק להתבודד והן לאישה הנטושה שממשיכה לבקש את בעלה.

 

כתיבתה של מירה מגן פשוטה ופיוטית כאחד. היא מצליחה לגעת בקורא מבלי ללהטט ומבלי להתאמץ. גם הסיפור וגם הכתיבה מורכבים ממספר רבדים שמתלכדים לתמונה אחת גדולה ויפה.

לא ספר גדול מהחיים, אך בהחלט ספר שתרצו לקרוא.

blogTV Live
Copyright©1996-2014, תפוז אנשים בע"מ