התלבטות ומיניות - מאמרים


מדברים, מסתכלים, מקשיבים - כתבה ב"מקור ראשון" על כנס הרבנים של מכון "עמיאל" בו נידון בין השאר הנושא של הומואים ולסביות בחברה הדתית

לפני כמה חודשים הוזמן הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח-תקווה, להעביר שיעור באחת מן המכללות הדתיות להכשרת מורים במרכז הארץ. מאחר שהקדים מעט, ביקש לנצל את הזמן ולענות לשאלות שהפנו אליו גולשים באתר השאלות והתשובות (שו"ת) של ´מורשת´.
"ניסיתי שוב ושוב להיכנס לאתר דרך המחשבים במקום ולא הצלחתי", הוא מספר. "מאוחר יותר הסבירו לי שבמחשבים של המכללה מותקנת תוכנה המונעת גלישה לאתרים פורנוגרפיים. היות שחלק לא מבוטל של שאלות הנמצאות באתר עוסקות בנושאי אישות, ומופיעות בהן מילים כמו ´יחסי מין´, ´הומוסקסואליות´, ´לסביות´ וכו´, תוכנת החסימה זיהתה אותו כאתר פורנוגרפי".
הסיפור הקטן הזה מדגים את התהליך העובר על השיח הרבני-אורתודוכסי בארבע השנים האחרונות. יותר ויותר נושאים שהיו בעבר בגדר טאבו מגיעים היום לשיח הציבורי של הקהילה הדתית, וקבוצה הולכת ומתרחבת של רבנים מקרב הציונות הדתית עוסקת היום בפומבי בשאלות שעד לא מכבר היו מעלות סומק בפני שומעי לקחם.
ציון הדרך למפנה בשיח הרבני היה הקמתו של ´צֹהַר´ בעשור שעבר - ארגון וולונטרי של רבנים שחברו יחד כדי לתקן את התדמית השלילית של היהדות הדתית. בין השאר הם עוסקים בעריכת חופות בחתונות חילוניות ללא תמורה כספית, ובהגברת השיח בין העולם הדתי והחילוני. בשלב מסוים החלה קבוצה של רבנים בארגון לעסוק גם בתופעות ובשאלות העולות בעולם הדתי. את דיוניהם שבכתב הם מרכזים ברבעון ´צהר´. הדיון הראשון שבעל-פה של הקבוצה, לפני יותר משלוש שנים, עסק בנושא הצניעות, וזיכה את משתתפיו בקיתונות של ביקורת משום שצפו בסרטים שלא על טהרת השחקנים הגברים.
תפקיד חשוב לא פחות נודע לאינטרנט. בשנתיים האחרונות פרחו אתרי שו"ת שבהם ניתן לשאול רבנים שאלות תוך אנונימיות מוחלטת. אנשי ההלכה מצאו עצמם מהר מאוד עוסקים בפומבי בנושאים שעד אז הוצנעו. תחום האישות הוא התחום המדובר ביותר במסגרת האתרים הללו. הרב שרלו מעריך כי לפחות 50 אחוז מהשאלות המגיעות לאתר הן בנושאי אישות ומין.
עליית מדרגה ברמת פומביותו של הדיון אירעה לפני שבועיים, בכינוס הרבנים של מכון ´עמיאל´ במהלך סופשבוע שנערך במלון בירושלים: כינוס פתוח וחשוף-מרצון לעין התקשורת, שעסק בהתמודדות הרבנים עם אותם נושאים "רגישים", ואף ניסה לקבוע נורמות ראויות לקהילה אורתודוכסית.
בין הנושאים שהרבנים דנו בהם היו הומוסקסואליות בחברה הדתית, תופעת הרווקות המאוחרת, תופעת הזוגות הדתיים החיים יחד לפני הנישואין או אלה המנהלים מערכת זוגית נוספת בצד הנישואין, תופעת ה´אמהות הרווקות´, וכן תופעות של נשואי בוסר וגירושין בציבור הדתי.
´עמיאל´, מכון המכשיר רבנים לשליחויות בקהילות ישראל ברחבי העולם, הוא חלק ממוסדות ´אור תורה סטון´ שבראשם עומד הרב שלמה ריסקין, רבה של העיר אפרת. שמו של הרב ריסקין נקשר לא פעם בעבר עם התבטאויות יוצאות דופן הקשורות לפן המחשבתי של היהדות. בראש המכון עומד הרב אליהו בירנבוים, דיין בבית הדין לגיור בירושלים ופעיל בארגון ´עמישב´ העוסק באיתורן של קבוצות שאבדו מעם ישראל במהלך הדורות ובהשבתן לחיק היהדות. בשש שנות קיומו הספיק ´עמיאל´ ליצור לעצמו תדמית של מספק כותרות, בשל הנושאים המועלים מדי פעם לדיון במסגרתו.
"אני לא מבין מדוע ישנו עיסוק רחב כל כך בתקשורת סביב הנושאים שהועלו בכנס", אומר הרב בירנבוים. "חובתנו כרבנים להיות מעודכנים בהלכי הרוח של הציבור. רב אינו יכול להיות מנותק מהווי הקהילה. רב צריך ללמוד מציאות, ולשדר נכון אל המציאות, והמציאות היום היא שרב בחו"ל שיש לו קהילה של 500 משפחות, בדרך כלל 400 מתוכם אינן דתיות, וסטטיסטית, יש לו בקהילה בערך 40 הומוסקסואלים. אם הוא רוצה להמשיך לתפקד כרב, הוא לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מחלקים באוכלוסייה. ומה שנכון בחו"ל, נכון לא פחות במציאות שלנו בארץ".
"אני חושב שהפומביות שהדברים מקבלים היא מגמה חיובית שמקרינה אומץ ויושר", אומר הרב שרלו. "אני חסיד גדול של פרהסיה, משום שבעצם ההתעלמות אנחנו משקרים לעצמנו. כל מי שפוקח עיניים רואה שהנושאים שהרבנים מדברים עליהם אינם תופעות שוליים חריגות".

חלק מהקהילה
הספר ´רשו"ת הרבים´, שבו איגד הרב שרלו מבחר מתשובותיו שפורסמו באינטרנט בענייני צניעות, זוגיות ומשפחה, ממחיש את גישתו. בספר יותר מ-300 שאלות. הנה לקט מדגמי: "מה דינה של כלה שקיימה יחסים לפני נישואיה?"; "מה דעת הרב על נישואין בין דתיים לחילונים?"; "האם בחור שקיים יחסים יכול לדרוש מהבחורה לבצע הפלה?"; "האם יש לענוש בעלים מכים או אפשר לסלוח?"; "מה לעשות עם בגידות בנישואין?"; "מהו היחס הראוי להומוסקסואליות ולסביות בקהילה?".
השאלה האחרונה, בדבר מקומם של הומוסקסואלים בחברה הדתית, משקפת התעניינות ציבורית הולכת וגוברת בסוגיה. גם רבנים נדרשים לה באחרונה, בשל פניות חוזרות ונשנות מצד הומוסקסואלים דתיים. רבים מהם משתכנעים מכנות בעייתם של הפונים, שלא בחרו בנטייתם המנוגדת בחריפות להלכה, ומנסים למצוא פתח לגמישות ככל שההלכה מאפשרת.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, ראש בית המדרש ב´בית מורשה´ בירושלים, סיפר בכינוס: "השבוע יצא לי לשבת עם שני בני ישיבה שיש להם נטיות הומוסקסואליות. זה מאוד כואב, היות שהם אומרים שהם מודָרים מן הקהילה. צר לי, אבל עם כל האמפתיה והכאב מדובר במודלים חריגים. אנחנו מוכנים לחמול עליהם, להכיר בהם ולתת להם לבוא בקהלנו, אבל אנחנו לא ניתן לגיטימציה לצורות החיים שהם מייצגים, או לצורות המשפחה האחרות שהם מקימים כצורת חיים שווה. היהדות לא מצווה לפתוח פתח לגיטימי לכל מסגרת אלטרנטיבית. כל יהודי צריך להתקבל בקהילה בחום ובאהבה, אבל אין ליצור את התחושה שכל ממסדי הנישואין הם שווים".
"האם אנחנו, הרבנים, מסוגלים גם להקשיב, לקרב ולאהוב את ההומוסקסואל, או שכל מה שאנחנו מסוגלים זה רק לשלוח אותו לפסיכולוג?", שאל מעל בימת הכינוס הרב שי פרוינדליך, איש ´עמיאל´ המשמש כרב בקהילת מונטיווידאו שבאורוגוואי. הרב שלמה ריסקין מצדו אמר: "לתורה יש מסר מיוחד לכל יהודי ויהודי ולכל בן אדם בעולם, לא משנה אם הוא דתי, חילוני או הומוסקסואל".
"תופעות שמצויות בעולם הרחב, נמצאות גם בעולם הדתי", אמר בכינוס הרב אברהם אדלשטיין, ראש מוסדות ´נר לאלף´ החרדיים. "בשנים האחרונות פגשתי עשרות הומוסקסואלים דתיים, ואין לי ספק שבשנים הקרובות כל הרבנים שנמצאים כאן ייתקלו ביותר ויותר מקרים כאלו. כבר היום ישנם אלפים, ויהיו עשרות אלפים. החשיפה המתגברת שנהיה עדים לה נובעת מכך שההומוסקסואליות הולכת ומתקבלת היום יותר ויותר בעולם הכללי, והעולם הדתי מושפע מכך. התגובה שלנו עתידה לקבוע האם ההומוסקסואלים ישארו בקהילה האורתודוכסית, או יפרשו ויקימו קהילות עצמאיות ונפרדות. האנשים האלה מרגישים את עצמם אורתודוכסים, ואסור לנו לדחות אותם. האסון הגדול ביותר יהיה אם הם יקימו קהילות משלהם. יש הבדל בין קבוצות תמיכה לבין קהילות נפרדות, דבר שמנוגד בתכלית הניגוד לתפישה היהודית של ´כלל ישראל´.
"כשהומוסקסואל בא לפני הרב, הרב חייב להיות מסוגל לחוש את הצער והכאב שעובר על האדם שעומד מולו", המשיך הרב אדלשטיין. "בלי היכולת להבין עד כמה קשה עולמו של ההומוסקסואל הדתי, לעולם לא נצליח להגיע אליו. השלב הראשון הוא לזכור שהאיסור הוא במעשה ולא בנטייה. זאת המציאות, היא אולי מסובכת, אבל זה לא אומר שבגלל זה הקהילה צריכה להיות סגורה בפניו של ההומו.
"הגישה שלנו צריכה להיות כמו זאת שקבע בעל ה´תניא´: ´לאהוב את הטוב שבו ולשנוא את הרע שבו´. את זה יכול הרב לעשות רק אם הוא יברר לעצמו היטב את מהות האיסור הקשור במעשה ההומוסקסואלי. אם נוותר על החלק הזה, אנחנו עלולים להגיע למצב שבכלל לא נראה את האיסור שבסוגיה הסבוכה הזו. אדרבה, רק מי שיברר את מהות האיסור, יוכל להתחיל לחוש עד כמה חייו של הומוסקסואל דתי מסובכים. אם ההומוסקסואל מכבד את היהדות, הוא חייב להיות חלק מהקהילה. ההכרה בו ובמצבו יחד עם ההשתייכות, אלה שני הדברים שההומוסקסואל הדתי רוצה מאתנו, לא יותר. ההומו לא מחפש אצלנו פתרונות הלכתיים, אלא אמפתיה וקבלה. ואת זה הוא צריך לקבל לא בגלל הצדקה אלא מעצם היותו יהודי".

מיהו אורתודוכס
ואכן, אחת מן הבעיות המאפיינות את השיח הדתי בעידן הפוסט-מודרני הוא חוסר היכולת להגדיר באופן ברור מיהו "דתי". התהליך שעובר על הציונות הדתית במחצית המאה האחרונה הוליד עשרות תתי-זרמים שהמכנה המשותף לכולם היא העובדה כי הם מגדירים את עצמם אורתודוכסיים. אנשים רבים מוכנים להתפשר על קומתם הדתית, אך לא על זהותם כדתיים ועל שייכותם לקהילה הדתית. כשהזהות הדתית איננה נקבעת על פי המעשה, אלא לפי הופעה חיצונית, מקום מגורים ותחושת השתייכות, מתקשים הרבנים להציב תשובה חד-משמעית לשאלה כיצד לקבל ולהתייחס לתופעות חריגות במסגרת הקהילה.
במקרים רבים מביאים אנשים מהקהילה צידוקים הלכתיים להתנהגות חריגה. הכנסתו של הגורם ההלכתי הפכה את העניין לבעייתי עוד יותר, אומר הרב יהודה ברנדס. "היה לא מזמן מקרה של רווקה שעמדה לעבור את גיל הפריון. היא נסעה לחו"ל ועברה טיפול הפריה מתורם גוי – כל זה, כדי להתגבר על בעיות הלכתיות של ממזרות. היא השתמשה הלכה למעשה בכל הדרכים ההלכתיות כדי ללדת ילד ללא איסור. קשה מאוד יהיה למצוא מורה הלכה בזרם המרכזי שיאמר שמה שהיא עשתה נוגד את ההלכה. הרי את אותו פתרון, הפריה מתורם גוי, מתירים פוסקים לנשים נשואות עם בעיות פוריות, כך שלכל הדעות הילד בוודאי איננו בעייתי מצד ההלכה.
"אם משווים את זה לסוגיות הלכתיות אחרות, בכלל מפליגים למחוזות אחרים, שהרי מצד האמת לא ברור שההיתרים שהיא הסתמכה עליהם נופלים בכוחם מ´היתר המכירה´ בשנת שמיטה או משימוש ב´היתר עיסקא´ להתיר לקיחת ריבית".
כמעט בכל שבוע אפשר לשמוע בתקשורת על תופעה כזאת או אחרת בציבור הדתי. כך למשל בגיליון האחרון של ´דעות´, כתב העת של תנועת ´נאמני תורה ועבודה´, התפרסם מאמר שלם בשבח הרווקוּת, ולפני שבועיים גררה תגובות רבות כתבת מוסף ב´מעריב´ על הנזקים הנפשיים שנגרמים לתלמידים בישיבות הגבוהות.
"זה רק מעיד שמי שחושב שאם לא ידברו על הדברים הם פשוט ייעלמו, טומן את ראשו בחול", אומר הרב ברנדס. "זה בדיוק כמו שלפני כמה שנים חשבו שלא צריך לדבר על תופעת הסמים אצל הנוער הדתי. היום כבר ברור לכולם שמדובר בתופעה. יש בעיה חמורה כאשר הממסד הרבני והחינוכי מעדיף לחפש את התשובה מתחת לפנס, במקום מואר ונוח, ולא במחשכים שבהם היא צומחת".
כדוגמה לחיפוש מתחת לפנס מביא ברנדס את נושא הרווקים והרווקות בציבור הדתי. "הבעיה מצמיחה בשנים האחרונות פרויקטים עתירי עוצמה ומשאבים שעניינם הוא שידוכים. אני מברך על המאמצים, אבל יש להבין שאלה שעוסקים בנושא מתמודדים עם הסימפטום ולא עם הבעיה. מי שחושב שהסיבה ש´ברובע הרווקים´ הירושלמי גרים מאות רווקים ורווקות שלא מתחתנים היא רק בגלל שהם לא מוצאים אחד את השני, אין לו מושג איפה הוא חי ועל מה הוא מדבר. השידוכים לא יפתרו את הבעיה. אם כל העניין היה שידוכים, אנשים היו מתחתנים עם הצעות הרבה פחות טובות ממה שהם דוחים בהבל פה. העניין העיקרי הוא שהצעיר הדתי לא מוכן היום למערכת של ויתורים למען משפחה שתגזול ממנו את עצמאותו.
"נושא המימוש העצמי גורר אחריו אוסף של מעשים ותופעות שפוגעים במוסד המשפחה: תופעת הרווקות המאוחרת והאידיאולוגיה שצמחה סביבה, תופעת ריבוי הגירושין, וגם ההזנחה הרגשית של הילדים במשפחה המודרנית שבה שני ההורים עובדים. הילדים הולכים ונדחים בשנים האחרונות בשל השאיפות האישיות של ההורים. לא רק אצל רמת אנשי הקריירה בתחום העסקים וההיי-טק, אלא גם בתוך העולם התורני: גם רבנות ועשייה חינוכית היא קריירה, וכשהרב ורעייתו אינם נמצאים בבית, לא יעזרו כל האידיאולוגיות הנשגבות. אידיאולוגיות אינן תחליף לנוכחות הורים. התופעה הזאת אולי איננה בולטת עדיין לעינינו כמו התופעות ה´מוזרות´ בתחום האישות והצניעות, אבל היא עמוקה וחמורה יותר, והציבור הדתי איננו מחוסן מפניה".

ההפך הוא אותו דבר
לעתים, אומר הרב ד"ר ברנדס, תופעות המאפיינות את המתירנות המינית בחברה החילונית קיימות בחברה הדתית גם אם הן לובשות לעתים פנים אחרות. גם כאן, הוא אומר, יש נטייה לחפש את המטבע מתחת לפנס.
"המציאות התרבותית שאנחנו חיים בה כיום מעודדת אנשים להתקשרות זוגית לפני הנישואין ובצד הנישואין. לא רק האידיאולוגיות הרווחות, אלא גם העובדה המעשית, שיש כיום אפשרות פשוטה וזמינה למנוע הריון. בתגובה לכך מנהלים רבנים וחלקים ממערכת החינוך הדתית מלחמת חורמה נגד חברה מעורבת. ההנחה של החברה האורתודוכסית שאנו חיים בה היא שמכיוון שנפתחו שערי הפריצות בעולם, הדרך היחידה להילחם בכך היא על ידי מניעה של כל אפשרות התקשרות בין המינים. זה מתחיל בסדרת החרמות כנגד החברה המעורבת בגיל הצעיר ובתנועות הנוער, ולאחרונה הצטרף אליו מאבק חדש של פלח בציבור הדתי-לאומי נגד מקומות עבודה מעורבים של נשים וגברים. אם נמשיך בגישה הזו בקרוב נגיע גם אנחנו לאוטובוסים נפרדים.
"הריטואל הזה לא עובד ולא עבד מעולם. זה בדיוק כמו המחשבה שאם תזרוק את הטלוויזיה מהבית, חסמת את האפשרות ששיח לא צנוע יחדור אליך הביתה. הדרך הנכונה להתמודד היא על ידי חינוך: ללמד גבולות. ואפשר ללמד גבולות של צניעות, בשיח ובהתנהגות. את זה צריך ואפשר ללמד בבית הספר ובבית הכנסת ובכל פורום שהוא. ברגע שישנו עיסוק בצורה מכובדת, הוא גם מעמיד את נושא יחסי האישות בפרופורציה הנכונה. להחביא אותו מתחת לשולחן זו פרופורציה לא נכונה. ובאותה מידה לערוך עליו סמינרים גדולים וימי עיון המוקדשים רק לענייני אישות, גם זו הוצאה מהפרופורציה. הפרופורציה הנכונה היא שכשמורה נתקל בנושאים הללו בספר ´ויקרא´ או בפרק שלישי במסכת ´ברכות´, הוא ילמד אותם בכיתה ולא ידלג או יזמין את היועצת ´לדבר על זה´.
"דבר נוסף שנובע מהמתירנות הוא שמוסד הנישואין נתפש בעיקר כמימוש צורך של סיפוק מיני, ולא כערך של בניית בית שכולל בין השאר גם את ערך ההתקשרות הזוגית החשוב לכשעצמו. הציבור הדתי טוען שבסוגיה הזו מדובר במלחמה חיונית, ויוצא נגדה בחרבות שלופות. אבל האמת היא שבציבור הזה קיימת תופעה של נשואי בוסר שצמחה בדיוק מהסיבה הזו. בחור פגש בחורה בסניף, או בהתנדבות ב´קו לחיים´ או השד יודע איפה. מצאה חן בעיניו. נעים להם ביחד. והופ! תוך שלושה חודשים הם מתחתנים, כי מי יודע מה יקרה. מחדירים להם שהם לא מסוגלים לשלוט על עצמם. השאלה היא האם לתוך הנישואין האלה הובא כל המכלול של נישואין, או שבעצם אנחנו מכשירים את אותה תופעה שאנו לועגים ובזים לה בציבור הכללי, שרואה בנישואין שער לסיפוק מיני".
"מה שברור", מסכם הרב ברנדס, "הוא שנוצר כאן סוג חדש של משפחה שמערער את מעמדה של המשפחה היהודית על הערכים שבה כמו שאנחנו מכירים אותה. מדובר באחד מהביטויים של העידן המודרני ובפרט הפוסט-מודרני, ששם את טובת הפרט מעל לערכים אחרים, ופה צריך לדעתי ללכת למלחמה בכל הכוח. כאן היהדות האורתודוכסית צריכה לעמוד על הרגליים האחוריות ולומר שהיהדות מעולם לא העמידה את ערך הפרט מעל ערך המחויבות והנאמנות למשפחה, לקהילה, לעם ולעולם כולו. ההומניזם והליברליזם צריכים למצוא את נקודת האיזון בינם לבין המשפחה והחברה, ועל זה אנחנו צריכים לעבוד בצורה אינטנסיבית. צריכים ללמד את האיזונים הנכונים בין זכות הפרט, מעלת הפרט וערך הפרט לבין מושגי המחויבות והנאמנות".
אולי כמו שלפני חמישים שנה לא דיברו כמו שאתה מדבר עכשיו, בעוד חמישים שנה נראה בכל זאת שינויים גדולים במודל המשפחה האורתודוכסית?
"ייתכן שאנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבסופו נקבל מבנה משפחה שונה מזה המוכר לנו, והיהדות התורנית האורתודוכסית כן תקבל אותו כמודל קיים. צריך לזכור שגם המודל הנוכחי של משפחה הוא לא תורה למשה מסיני, ואצל האבות זה היה אחרת, כמו גם בימי הביניים או בתחילת המאה הקודמת. היו נישואי קטנות, היה ריבוי נשים, היו קהילות שבהן הגברים ברובם נסעו למסעות מסחר מעבר לים, או ללמוד תורה, והנשים גידלו ילדים לבד במשך שנים רבות. אי אפשר להיות בטוח שאנחנו מחזיקים בכיס את המודל המוחלט לתא המשפחתי. ולכן ייתכן שעוד בחיינו נראה שינויים גדולים, והתרבות הכללית יחד עם היהדות יחזיקו במבנה משפחה אחר.
"גם אם השינוי הזה יקרה, זה לא משנה את העובדה שבמקום ובשלב בו אנו נמצאים כרגע אנחנו צריכים להיאבק על המודל הקיים שעליו בנוי הבית היהודי והחברה היהודית כולה. אין כאן סתירה; זה רק גורם לכך שההתמודדות תהיה מפוכחת יותר: אני מנהל מאבק, ויודע שיש אפשרות שמה שאני נלחם עליו בסופו של דבר ישתנה לגמרי".

בודדים או תופעה
קשה לומר שישנה בעולם הרבני, ואפילו בעולם הרבני הדתי-לאומי, הסכמה מקיר לקיר עם הדיונים המתנהלים בפרהסיה. ישנם המדברים על התערטלות פומבית פופוליסטית וחסרת רסן של הציבור הדתי. יש גם המעלים את השאלה עד כמה הנושאים המדוברים הם אכן בגדר תופעות. "ככה יוצרים נושאים לדבר עליהם", אומרים המתנגדים, הטוענים כי עצם הדיון מעניק לבודדים לגיטימציה להרגיש כי הם חלק מתופעה.
אחד המסתייגים מהדיון הפומבי, אם כי לא מעצם הדיון, הוא הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת ´עטרת כוהנים´ ורב היישוב בית-אל. "ישנן שאלות שרק תלמידי חכמים צריכים לדון בהם, וישנן שאלות שגם הציבור יכול להיות שותף בהם", הוא אומר. "בדיוק כמו שישנם נושאים שרק רופאים ואנשי צבא דנים בהם, כך גם בתחום הרבני ישנם דיונים כאלה. הבירור צריך להיות אצל הרבנים בלבד, ולא כל דבר צריך לפרסם ברבים. אני משתתף הרבה פעמים בכנסים רבניים, ואנו לא מעוניינים שהתקשורת או הציבור ידעו על כך. לא בכל דבר יש ברכה בכך שהוא מתפרסם. אני חס ושלום לא חושד ברבנים שהם מחפשים פרסום, ובטוח שהם עושים רק לשם שמיים. יחד עם זה אני חושב שהצנעה מביאה גם ברכה".
"מי שחושב שאם לא מדברים על דברים הם אינם קיימים, לוקה בתסמונת בת היענה", אומר הרב ברנדס. "הדיון האם מדובר ב´תופעות´ הוא סמנטי בלבד. העיקרון המנחה צריך להיות שברגע שישנם מקרים, הרבנים מחויבים להתייחס אליהם. ועם זאת, יש להגביל את השיח לשפה ראויה ולפורום ראוי. יש הבדל אם יום עיון נערך תחת הכותרת ´סטיות מיניות´, או ´שיח רבנים ומחנכים בענייני השעה´.
"בצד זה, אין ספק שהרתיעה מלשוחח בנושאים מסוימים היא עוד אחת מהתגובות האינסטינקטיביות של חברה אורתודוכסית למהפכות בסדר גודל של זו שהחברה שלנו עוברת בשנים האחרונות. אינני מלין על כך, שכן זהו טבעה של חברה דתית וכך היא צריכה לעשות. הבעיה היא שבדרך כלל זה נתמך ברטוריקה שמרנית ובניסיון לשקם את מה שהיה בעבר, וזה לא מספק, מפני שבלי להתמודד עם התופעות באופן ישיר זה פשוט לא ילך. אי אפשר לבנות שיטת תגובה על בסיס רתיעה בלבד. מי שחושב שאפשר לחסום את המציאות הסובבת, ולגדל ילדים ומשפחות באופן הרמטי וסגור להשפעות הסביבה, משתעשע ברעיון מופרך".


* מתוך פורום גייז דתיים בפורטל וואלה!
blogTV Live
Copyright©1996-2014, תפוז אנשים בע"מ