תרבות הלאדינו - מאמרים


יום השואה, וזכרון מאורעות השואה, וסיפורים אישיים ומשפחתיים, תמיד היו ויהיו על סדר היום

רותי ב.:  בגלל יום השואה, רציתי להביא 2 תזכורות לאותו שיר ודיון שהתקיימו פה,
ואולי אפשר יהיה להמשיך דיון, או לשמוע עוד סיפורי חיים,
או סתם להזכר..
השיר ארבולס יוראן פור לוביאס שרשם בואן פפינו והדיון הקצר שאחריו,
אותו השיר שהביאה אנג'ליקה, ודיון נוסף
                                    
חונה לרגע:    ואני למזלי התוודעתי לשואה מגוף שלישי.  
משפחתה של אימי  (מגרוזיה) וחיה בארץ מזה דורות,
ואבי ז"ל עלה ארצה בסוף שנות השלושים.
נחשפתי לזוועות השואה מכתה ב' באמצעות חברתי "חיה"
בת להורים ניצולי שואה שחיו בצילה עד יומם האחרון.
הסיפורים שחיה סיפרה לי בסודי סודות, כאילו התביישה
היו לגבי מציאות בלתי נתפסת, זמן רב חשדתי שהיא מפנטזת.
בשנות העשרה שלי התחלתי להבין את גודל השבר מקריאה
בספרים,  ובמיוחד ספרין של ק. צטניק "סלמנדרה, "בית הבובות"
"קראו לו פיפל" ו"השעון"... קראתי את הספרים בקדחתנות
שוב ושוב עם דמעות ועם המון כעס על אכזריות אדם לאדם...
6  מיליון... הוכחדו...
אך לא עוד!!!!!!   יהי זיכרם ברוך...
 
אסטרלו: רותי, השרשור שוב מצמרר.  קראתי ונזכרתי בדיון ההוא.
הדבר שהכי מקומם זה לקרוא היום בחדשות שכמות המהגרים
היהודים לגרמניה גדול מהמגיעים לישראל!
גרמניה מעניקה "סלי קליטה" גדולים מאוד ליהודים וזה
משכנע אותם להתיישב בה.
השאלה - למה? למה גרמניה צריכה לעודד יהודים לשבת בה?
למה יהודים רוצים לשבת שם?
כנראה שאף פעם לא נלמד ומצמרר לחשוב שאולי ההסטוריה תחזור
על עצמה בעוד איקס שנים, למרות שכל הזמן אנו אומרים:"לא עוד".
היושבים שם הם הדור שלא ידע את יוסף.
חבל.
 
tsiporganeden:    אסטרלו, מי שנכנס לגוב הארי, בידיעה מוחלטת שמסוכן שם,
אפילו אם מליוני יורואים (המטבע באירופה) מסתובבים על הרצפה, זבש"ו, באמת,
אם הם לא יודעים להגן על עצמם מסכנה, יש להם בעיה.
מדליקה נרות לזכר 6 מיליון היהודים, יהי זכרם ברוך
 
may55:  טקס יום השואה.  ערכנו עם התלמידים בערב באולם גדול
שילבתי בטקס קטע הסבר על יהדות סלוניקי
והקראת השיר ארב'וליס יוראן פור לוב'יה- בעברית
וחבר שר את השיר בלאדינו
זה היה מרגש מאוד
 
מטיקה: ליום השואה אני לא מגיעה. המשפחה סבלה הרבה.
אבי נולד בארץ אולם רבים ממשפחת הוריו נכחדו שם בפולין.
מאידך אמי שהתה בבולגריה בזמן המלחמה.  את סבא שלי לקחו לעבודות כפיה ולא
היה לסבתי ואימי ממה לחיות. כל שבוע חיכה להן ארגז ליד בדלת עם מוצרי מזון
שאספו האיכרים בסביבה שהיו בקישרי עבודה עם סבי.
צריך שיהיה אור בקצה המנהרה כי יש גם אנשים טובים אם כי מעטים.
 
סניוריקה:  יום עצוב מאוד, תרתי משמע.
חזרתי מלוויה של בן דודתי גבר נאה בן 51 בלבד שהמחלה הארורה עשתה בו שמות במשך שנתיים
אתמול מסר את נשמתו לבורא. הסתכלתי מהצד על דודתי שכל עולמה חרב עליה  , יחד עם העצב
והכאב עלה בזווית פי  חיוך כאשר ראיתי את הקולוניה המפורסמת עוברת מיד ליד. ועכשיו הגעתי הביתה
ואני רואה את הזוועה שהטלביזיה משדרת. יום קשה, כואב, עצוב, מדכא, נורא 
 
ליז א :  שלום אטודוס,
אני עוקבת אחרי הפורום זמן מה,  והחלטתי דוקא היום להצטרף ולומר
כמה מילים,
כבת להורים ילידי סלוניקי שביוון, ניצולי השואה, חושבת אני שמין
הראוי היום, ערב יום השואה, לזכור ולהזכיר את יהדות יון ולבקש מדור
ההמשך- לא לשכוח ולספר לדורות הבאים.
מחובתנו להעביר לדורות הבאים את גודל האסון של השואה,

לזכור ולא לשכוח- לא נסלח כדי שלא נשכח.
 
עינים:  כל המשפחה של סבתי ניספתה ביון. אחיה התגורר בסלוניקי עם אשתו הטריה בת המקום. נולדה להם בת.  
לפני שנשלחו ברכבות למקום שממנו ידעו שלא יחזרו, מסרו את בתם, התינוקת, ליווניה,  שאימצה אותה לבת.
כעבור שנים, סבתי הצליחה לאתר את התינוקת, שבינתיים גדלה והיתה לנערה.
היא הזמינה אותה לביקור בארץ. היתומה זכתה לשרוד ולהכיר את הוריה רק דרך תמונות וסיפורים.
 
רותי ב.: ברוכה הבאה ליז.  אני יכולה להבטיח לך, שכל עוד אוכל, אזכיר את יהדות יוון, את אלו ששרדו, ואת אלו שנכחדו...
ושותפה להרגשה שלך, שאסור לשכוח,  אף פעם...
כיתבי עוד..
 
כוכב4:    ערב טוב לכולם.  ביום כזה אני נזכרת.
התחתנתי עם בן מושב שחלק גדול מתושבי המושב היו יוצאי יוון. כמובן ששמחתי מאד מאחר והורי הם יוצאי יוון
והייתי כל כך צעירה וחסרת נסיון  . אבל שמתי לב שלרובם אין ילדים ובהמשך גיליתי
דברים שונים ומשונים שהאנשים האלה היו עושים כמו לחכות כל בוקר לאוטו של המאפיה בדבקות חולנית,
קונים לחם מחזיקים אותו מתחת לבית השחי לא לפני שהיו מריחים אותו בצורה
כמעט מיסטית כמו זה היה הדבר החשוב ביותר בחיים.
בהמשך חיי שם גרמתי לאנשים שדיברתי אתם להפתח אלי ואז גם הסתבר לי שכולם שם יוצאי מחנות השמדה . 
את הסיפורים ששמעתי שם לא אוכל אפילו לעלות בכתב כי חלק גדול מהם הנשים במיוחד עברו ניסויים בגופן
על ידי מנגלה וכולן היו בגיל הבגרות שלהן , אז הבנתי מדוע אין להם ילדים . 
במשך השנים חלק מהנשים היו כמו אמהות עבורי הייתי בסך הכל בת 18 ולא הבנתי על החיים
וכבר יש לי ילדה ושנה וחצי לאחר מכן עוד בן ולולא האימהות ההן אני לא יודעת מה הייתי עושה . גרתי שם כ 6 שנים.  
רובם כבר אינם בן החיים ואני "סוחבת" איתי את הסיפורים שלהם ומדחיקה אותם כל השנה אבל.
אני מרשה לעצמי להעלות אותם בזיכרון רק ביום השואה זה היום שלהם אני מדליקה נר נשמה וזוכרת את עצמי
בת 18 תמימה ומפוחדת אבל ממשיכה להקשיב לאנשיםהאומללים ששנים הם הדחיקו קולות ריחות
וכאב אחד גדול ומתמשך.
לפעמים אני נזכרת בחיוכים שלהם כשהייתי באה לאכול אתם ושישחקו עם ילדי וילמדו אותי כיצד לבשל או לרפא
את הילד החולה וכמובן שהשיחה היתה מתבצעת בלדינו .
דרך אגב גם בני משפחה שלי היו שם באושויץ אבל אף אחד לא חזר משם.
לא  הכרתי אותם אבל שמעתי את הסיפורים במשך כל חיי ,  וכאבתי את כאבו של אבי שאבד את אחיו ואשתו
וארבעת ילדיהם ואת אחותו בת ה 17 שעל שמה אני נקראת, אבל זה לא השפיע עלי כמו היוונים ההם שהיו
אודים חיים וחיו לידי יום יום .
יהי זכרם ברוך .
תודה על ההקשבה , היה חשוב לי דוקא בפורום הזה לעלות את הסיפור עליהם.
 
אסטרלו: את יכולה לספר עוד. אנחנו נקשיב- ולך יהיה המשא יותר קל.
התרגשתי לקרוא.
 
tsiporganeden:    עצוב עצוב מאוד, יהי זכרם ברוך.  
היה יום יום שעה שעה לחיות בצל הפחד, המאורעות שהותירו רישומם על נפשם של אלה ששרדו, כפי שאמרת אודים חיים
 
Sarika:  המדור לחיפוש קרובים.  
אחד מזכרונות הילדות הקשים שאני נושאת עימי ואיני יכולה לשכוח
וכנראה אשא עד סוף ימי, הוא משנות החמישים, באותה העת הגיעו ארצה  "שארית הפליטה",
ואחד האמצעים שסייעו לאיחוד משפחות היה דרך שידורי הרדיו.
הורי ילידי סלוניקי יוון, למזלם עלו רצה לפני השואה, אולם הותירו מאחור משפחות - הורים ואחים,
משמועות וידיעות שליקטו, הם שיערו שכולם ניספו, ובכל זאת שביב של תקווה נותר.
יום יום במשך תקופה מאד ארוכה, היה מן טוכס בביתי - אבי היה מגיע מעבודתו להפסקת צהרים,
פותח את הרדיו כ- 10 דקות  לפני חדשות הצהרים, כולנו שמרנו על שקט מוחלט, התוכנית "המדור לחיפוש קרובים" החלה,
"לכל היודע דבר על מקום הימצאם של...."
הסוכנות היהודית שידרה הודעות מניצולים שחיפשו את קרוביהם או להיפך.
למרבה הצער בסיום כל תוכנית כזו, ראיתי את הכאב הרב על פניו של אבי ואת הדמעות בעיניה של אימי.
יום אחד הופיע בביתנו דודי  (אחי אבי), שלד אדם שניצל בדרך נס מהמשרפות
במחנה אושוויץ, מיותר לציין שהשמחה היתה רבה אולם מהולה בעצב, כי הביא עמו בשורת איוב, הבשורה על מותם של כל יתר בני המשפחה, מאותו יום, פסקו הורי להאזין לתוכנית, אך הכאב והדמעות נותרו לתמיד.

כוכב4:   לשריקה , כל כך מבינה אותך. אני זוכרת את הישיבות האלה ליד הרדיו ואת העצב
לאחר קריאת השמות אבא שלי תמיד חשב שהנה מחר יום חדש ובטח שם אחיו ,
אשתו 4 ילדיהם שהגדול בינהם היה בן כ 8 או 9 ואחותו בת ה17 , אולי שמותיהם
ישודרו אבל בחלוף החודשים הוא התחיל להאמין לאנשים שסיפרו לו את האמת
שמעולם עד סוף חייו לא רצה לשמוע .
מעולם אבי לא רצה לדבר על משפחתו שחלק ממנה נספתה בשואה.
דרך אגב הרבה אנשים בשכונה היו יוצאי מחנות ואפילו דיברו גרמנית, אבל המוזר ביותר
היה שאף אחד מהם לא היה עצוב או חי את העבר כולם היו כאלה מצחיקים בדחנים ,
ותמיד שרים ורוקדים ולא דיברו על העבר , פעם פגשתי שתי שכנות שלנו יוצאי מחנות שכל
כך הצחיקו אותי עם סיפורים על המחנות שלרגע ששכחתי היכן הן חיו ובגיל הנערות שלהן
אני אוהבת את האנשים האלה שאת היגון לקחו רק פעם בשנה בשיא הרצינות כולל הורי וזה היה ביום השואה ,
אז ידענו לשמור על השקט ולא הרגזנו ולא ביקשנו כלום , היתה התיחדות אמיתית
וכואבת.
 
Sarika:   נכון כוכב, גם דודי נהג תמיד להתבדח.  
הוא לא סיפר הרבה על הקורות אותו במחנה, אולם, בערוב ימיו
בהיותו חולה מאד בבי"ח כל הסיוטים חזרו אליו הוא האשים
את הרופאים שטיפלו במסירות שהם נאצים והם עושים בו ניסויים.
 
עינים:    כוכב, עצוב, עצוב, אולם כנראה שזו דרך להתמודד עם המאורעות הקשים.
אמי היתה בת 11 או 12 כשנאלצה לברוח יחד עם הוריה ליערות עם הפרטיזנים.
תארו לעצמכם, חיים בקור ובפחד ללא קורת גג. אמי מעולם לא סיפרה לי פרטים.
היא תמיד התחמקה. כפי הניראה לא רצתה להעמיס עלי ריגשית או שלא היתה
מסוגלת להעלות זכרונות. בכל אופן, רק כעבור שנים, למדתי על חלק מהספורים,
דרך קריאת עבודת שורשים, שעשתה בתי, כשהיתה תלמידת תיכון.
הסבתא אזרה את כל כוחותיה הנפשיים וסיפרה לנכדתה את כל הספורים, ש"חסכה" ממני.
איך יכולה היתה לסרב לבקשת בתי להתראיין? הייתי בהלם כשקראתי לראשונה את העבודה,
שדרך אגב, נישלחה בזמנו ליד ושם.
 
angelici:  שריקה  , מצד אחד
טוב שהמתח הסתיים ודברים הובררו
אחרת היה ממשיך אביך להקשיב מידי יום לרדיו
ולכאוב יום יום את הכאב מחדש וברקע הילדים והאישה
ומצד שני
כואב, כואב עד מאוד לאבד את כל המשפחה
וזה כאב עמוק שלעולם לא ישכח..
אך אני מקווה שהאח הצליח להבריא ולהקים משפחה בישראל
רותי ב.:  אני זוכרת את הפינה הזו, "המדור לחיפוש קרובים..." כל יום, שעות הצהרים המאוחרים, מתאספים ליד הרדיו... מצפים לשמוע שמות..   
ופעם, במקום אחר פה, כתבתי סיפור, רק אחד מתוך עשרות הסיפורים שאני נושאת בפנים, וכואבת ... 

עינים:  שריקה, קראתי והתרגשתי מאד.  קראי את הספור שכתבתי בתגובה לליז,
תחת הכותרת, "ברוכה הבאה". האם הוריך, לדעתך, מכירים את הספור ?
כי בשנות השישים, גילוי התינוקת התפרסם בעיתונות בארץ.

Sarika:  אוז'וס, הסיפור מדהים... לא שמעתי עליו.
לצערי אבי אינו בחיים ואימי שתחיה מצב בריאותה אינו שפיר ולצערי אין באפשרותי לקבל ממנה מידע.
 
may55:  איסטו מוי אימוסיונאדה די מילדאר די לאס פ'אמייאס
מרגש מאוד לקרא את הסיפורים של המשפחות
וחשוב מאוד התיעוד
לזכור ולא לשכוח
 
angelici:  כוכב שלי, שולחת לך ים של   את נהדרת ממש נהדרת
לא יכולה לתאר אותך אחרת
שמחה ומודה לך ששתפת אותנו
בחוויה המיוחדת הזו, והינה עשית את זה
בצורה מרגשת ונכונה ליום זה
תודה
וביחד עם זאת רוצה להגיד לך שזו זכות
גדולה בחיים שנתת להם לעזור בטיפול הילדים
את השלמת להן חסרים גדולים שעליהם בטוח
מברכים אותך שם למעלה..
וקחי ממני עוד   
 
רותי ב.: את כל כך ריגשת אותי כוכב.. היה לי קשה לקרוא, כי זה 'העיף' אותי לזכרונות פרטיים שלי.. מהקיבוץ, כל ערב יום השואה, מתאספים כל החברים, עולים חלק מהם אחד אחד על הבמה.. סיפורים אישיים, כואבים.. אבא שלי גם עולה, ואומר מילה אחת, אולי אפילו פחות, ונחנק.. לא מסוגל להמשיך, ויורד כלעומת שעלה ... אוד מוצל, כתבת, כן, אולי ככה.. כך אני זוכרת אותו, שותק את השואה, ודודה, אחות קטנה שלו, שלא הכרתי, ומשפחה שחלק גדול ממנה לא הכרתי..
ואני בת 12, מחלקים לנו נושא אישי, שנת בת מצווה, ואני בוחרת על השואה,
והולכת, ומראיינת את חברי הקיבוץ, הרבה הרבה מהם, ושומעת את הסיפורים שלהם, ובכתב ילדותי רושמת, מוסיפה תמונות, מוסיפה שירים, פונאר.. ועוד.. עבודה לתפארת, והסיפורים שלהם שם, של כולם, חוץ מזה של אבא שלי, שלא יכול היה לספר אף פעם, שותק את השואה, כבר אמרתי, עד הרגע האחרון..
ואחר כך ותוך כדי העבודה הזו, הלילות בלי שינה, שבועות, חודשים, והסיפורים של כולם, משפחות משפחות בלילה... באות אלי.. ואני זוכרת, איתם, עם כולם ..
אז תודה לך, על ששיתפת, על שהזכרת לי גם ..
יהי זכרם ברוך 
 
רחילו:    כוכב, קראתי את סיפורך המעציב ומאוד התרגשתי,
הורי עלו מתורכיה ולפי סיפוריה של אימי , הם היו מבוהלים כשהשואה התקרבה אליהם והיא היתה ילדה קטנה.
למזלינו השואה לא נגעה בהם. אבל לי אישית היתה חברה פולנייה שהיתה מאוד קרובה אליי,
הייתי שומעת את הסיפורים מפי חמותה בפה פעור ומזועזעת, לעומת זה אימה של חברתי אף
פעם לא הזכירה את השואה אפילו במילה אחת אבל אני לעולם לא אשכח את
האובססיה שהיתה לה לאגור אוכל. הם היו בבית זוג מבוגרים החזיקו בשני
מקררים עמוסים אוכל. לחברתי יש עוד 4 אחיות, בכל יום שישי הן היו חייבות
להתייצב אצלה בבית בצהריים ועל השולחן היו 5 מנות אוכל מוכנות, 5 צנצנות
של נס קפה גדולות מלאות במרק עם ה"לוקשן" 5 קופסאות עם ה"גפילטע" , 5
תבניות ביצים. חברתי היתה מתייצבת לקחת את האוכל, נותנת לי את הגפילטע
ואת המרק שופכת, כי אף אחד לא אהב את זה אצלה, אבל היתה לוקחת כדי
להרגיע את מצפונה של אימה. הכל נעשה במין שתיקה "רועמת" עצוב לחשוב
על הילדים שגדלו בבתים האלה עם המטען שיוצאי השואה הביאו  עימם והתביישו
לדבר על מה שעבר עליהם, ועוד יותר עצובה תגובת ילדיהם שהשלימו עם כל
אובססיה שלהם מבלי לדעת את כל האמת, מה עבר עליהם באמת, והשתיקה הזאת...
מדליקה  לזכר המליונים. יהי זכרם ברוך.

כוכב4:    שנים רבות עברו מאז דיברתי על הקורות אותי אז במושב ,
היה קל לדבר אתכם אומנם בצורה וירוטואלית אבל
אני יודעת ומרגישה אותכם ואוהבת אתכם ואתם כמו משפחה, אני מודה לכם על
הדברים החמים שכתבתם ,מגיע להם כל האהבה שלכם במיוחד בגלל העובדה
שלרובם לא היו ילדים.  ר ש ל: מרגש, אין לי מילים, הדמעות חונקות אותי ושוב הכעס הזה בלב על מה שקרה, איך ולמה.
יום קשה זה כמעט יסתיים ומכיוון שהחיים מכריחים אותנו להמשיך הלאה,
אז "נקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב"

אביב וסתיו - מציג לנו את השיר שכתב ליום השואה -  גיא חיזיון. 
 
Sarika:  כיצד ניצלה אימי מזוועות השואה.
ראשית אני רוצה להתנצל על ההשתפכות שלי, מה לעשות יום השואה עושה
לי את זה. הרי אנחנו תמיד אומרים שבשביל זה יש חברים.
כמו שכבר סיפרתי אימי היקרה נולדה בסלוניקי, אביה, סבי, התאלמן ונותר
עם שלש ילדות רכות בשנים (ביניהן אימי). מכיוון שלא יכול היה לטפל בבנותיו הוא נישא בשנית במטרה שאשתו הצעירה תעזור לו לשאת בנטל.
מנישואין אלה נולדו עוד שלושה ילדים.
לדברי אימי ואחיותיה אהבה וחום לא היו בבית, האם החדשה התיחסה אל
שלושת הבנות כשם שאם "חורגת" מסיפורי הילדים מתיחסת. לאחר מספר שנים
היא הצליחה לשכנע את האב לשלוח את שלושת בנותיו הצעירות לפלסטינה
בתואנה ששם יהיה להן טוב. לאחר שארזו לבנות צרורות ובהן מספר פרטי לבוש
ומעט מזון הצמידו אותן למשפחה שעמדה לעלות לפלסטינה, הן נרשמו
פאקטיבית כבנות המשפחה רק לצרכי נסיעה באוניה.
כאשר הגיעו האוניה למרחק מסוים מחופי הארץ, היא נעצרה ע"י הבריטים
וכל הנוסעים נעצרו כנוסעים אי לגאליים, הם נשלחו למעצר בבירות
ולאחר מכן הוחזרו לסלוניקי. אשת סבי לא הרפתה ולמרות הבכי והתחנונים
של הבנות הן הועלו שנית על אוניה ונשלחו לפלסטינה.
שלושת האחיות האומללות הצליחו לשרוד את החיים הקשים  בארץ, נישאו
ובנו משפחות.
היום בדיעבד, אנו יודעים שאשת סבי הצילה את חיי האחיות מכיוון,
שהצורר הנאצי לא ריחם שם על אף אחד וכל המשפחה שנותרה ביוון
נשלחה למשרפות.
ומי יודע אולי גם אנוכי לא הייתי פה היום כדי לספר לכם זאת.avielss:    קשה ולא נעים.
לפעמים אני תוהה אם יש אלוהים ואם כן מה הוא עושה?
הוא יודע מה הוא עושה?לא תמיד נראה לי...
ומצד שני הסיפור שלך מראה שהכל הוא גורל והכל לטובה
לפעמים אנחנו מסתכלים על רגעים מסויימים בחיים שלנו ומקללים את הרגע שהם קורים
אולם בתווך זמן רב אנחנו חושבים "אבוי אם הרגע ל היה קורה"
לא מנחם טבל אולי מרגיע
 

עינים:  מעז יוצא מתוק.  יש דוגמאות כאלה בחיים. גם לי יש אחת כזו, שאולי בהזדמנות אספר.
למרבה הפלא, ארוע שנגרם עקב כוונה זדונית או מרושעת, נימצא שגרם בטווח הארוך לתוצאה טובה. כניראה יד אלוהים. אולי יש אימרה על כך בלדינו.
כוכב4:  שריקה, כמה כאב את כואבת, אבל לפחות לסיפור הזה כמה שהוא מתחיל רע
יש לו סוף טוב ואני שמחה שבזכותו
הכרנו אותך . יום השואה כמעט כבר עבר ואנחנו עוברים ליום הזכרון ששייך כבר לדור
שלנו. עם זכרונות טריים ועם תקוה שיום אחד זה הסתיים בשלום אמיתי.
 
angelici:  דבר אחד אני יודעת אין צירוף מקרים
כניראה שאלוהים רצה ששלושת האחיות ינצלו לאחר הגהנום שעברו עוד בטרם
פרצה המלחמה,והעמיד את הוריהם במבחן שני בזה שחזרו שנית לסלוניקי
וכשהאם החורגת לא נואשה ושילחה שוב את הבנות חסרות האונים
אף על פי תחנוניהם ניצלו האחיות. והם סופם ידוע.
כאב לי עד דמעות לקרוא סיפור זה
 
ר ש ל :    טודו לו קי אזי איל דייו איז פור בייאן.  ימי הזכרון הם תמיד עצובים והסיפורים מאוד מרגשים,
בדיעבד מעז יצא מתוק, בעברית אומרים כל צרה לטובה ובספניולית זכור לי שאימי היתה אומרת "נו ב'וז איסטריצ'יס טודו לו קי אזי איל דייו איז פור בייאן "
יום השואה שמוזכר כל שנה על כל הסיפורים המזעזעים מאותם הימים, מחזק בנו את האמונה לשמור על מה שיש לנו במדינה הזאת ועל עם ישראל כי "אין לנו ארץ
אחרת מלבדה"
איל דייו קי מוז גואדרי.
 
רותי ב.: בדיעבד ניצלו חייה, וחיי שתי אחיותיה גם, בגלל שהיו לנטל על האם החורגת ...
זה גורל, והוא מתעתע.. ונסתרות דרכיו, אומרים.
את לא צריכה להתנצל על ההשתפכות.. סיפור מרתק סיפרת, שריקה.
 
עינים:  איל פיאניסט - הפסנתרן.  לה אוטרה סימנה איסטוב'י אל פ'ילמו - איל פיאניסט- וזו היתה חוויה אדירה הן מבחינת הבימוי והן מבחינת המשחק. בסרט יש כמויות אדירות של רשע גרמני, וניתן להיווכח שוב שנפש האדם היא אכן חזקה ואיתנה. הפסנתרן הצליח לשרוד למרות כל התופת שעבר, גם בזכות ניסים שקרו לו. אחרי שרואים סרט זה, שהוא לדעתי חובה, כי מבוסס על סיפור חיים אמיתי, מתחילים לקבל פרופורציות נכונות יותר על החיים. אונדי איסטאמוס מוזוטרוס אה אונדי איסטוב'יירון לוס מיסכנים די לה שואה.
 
Sarika - רשמה את השמות של יקיריה, והביאה את צלום האנדרטה לזכר כ- 50 אלף נספי סאלוניקי.  (מאמר נפרד - לכל איש יש שם).
 
may55:    עם אחד גורל אחד.  
ביקרתי הערב גם בבית מיוחד ואני חייבת לספר לכם
"בית להיות" -
מרכז קהילתי של ניצולי שואה, שהקימה הגב' ציפי קיכלר בסיוע עיריית חולון. מדובר במרכז חברתי שבו מתקיימות פעילויות, כגון: סדנאות לכתיבת
זיכרונות, קבוצות תמיכה וחוגים שונים.
בבית תלויות תמונות של בני משפחה  שנכחדו בשואה.
כמו כן המרכז משמש כמרכז חינוכי לבני נוער המגיעים כדי לשמוע עדויות של ניצולים.
כמו כן אני מצרפת קטע מידע מעניין שכתב אריה פרלמן - עם אחד גורל אחד' href="http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Article.aspx?ForumId=420&aId=94435" href_cetemp="http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Article.aspx?ForumId=420&aId=94435">עם אחד גורל אחד.  הקטע במאמר נפרד.

blogTV Live
Copyright©1996-2014, תפוז אנשים בע"מ