אופניים - מאמרים


קמינו דה לוקוס

טורינג בדרך עולי הרגל לסנטיאגו דה קמפסטלה - ספרד

בחלקה הצפון מערבי של ספרד עוברת דרך ארוכה החוצה את ספרד ממזרח למערב. הדרך כולה מסומנת בחצים צהובים, בשלטים עם ציור קונכייה, ובאבני דרך עם ציור של קונכייה עליהן.
הדרך עוברת ברובה בדרכים ישנות ובדרכים רומיות ללא אספלט. מהפירנאים בצרפת משתרך חבל הבאסקים דרך מחוז ליאון ומחוז גליסיה הקסום. הדרך מסתיימת בעיר סנטיאגו דה קמפסטלה, בקתדרלה מפוארת. את הדרך הזו, הקרויה הדרך של סנטיאגו (קמינו דה סנטיאגו) על שם הקדוש הנוצרי סנטיאגו שהיה הראשון שעבר בה, עושים מאות ואלפי עולים לרגל כבר 500 שנה. לכל אחד מההולכים או מרוכבי האופניים שעוקבים אחר החצים הצהובים, סיבה משלו לעזוב הכול ולצעוד במשך יותר מחודש בהרים, בגאיות ובמישורים עד סנטיאגו.
בשל שיקולים שונים, בעיקר של חוסר זמן וצורך לחזור למציאות תוך עשרה ימים, בחרנו להתחיל לרכוב בדרך קמינו מהעיר ליאון שבמחוז ליאון.

מוניות ורכבות


היום הראשון: מדריד

שמש סתיו נעימה קיבלה את פנינו בשדה התעופה של מדריד. לאחר בירור קצר שהבהיר לנו שלהולידיי-אין לא קיימת הסעה משדה התעופה, פנינו לחפש מונית אשר תוכל לסחוב אותנו ואת ארגזי האופניים. עברו מספר דקות ובת, שהיתה דוברת הספרדית היחידה, הצליחה למצוא נהג חביב שתמורת כ-7,000 פזטות הסכים לקחת אותנו למדריד (עיר הבירה הגבוהה ביותר באירופה - 700 מטר מעל פני הים). לאחר התמקמות קצרה במלון ולאחר שאכלנו באחת מהמסעדות הרבות הנמצאות במדרחוב במרכז העיר, פנינו לפתיחת הארגזים והרכבת האופניים, על המדרכה שמול המלון.

כבר מרגע פתיחת הארגזים הבנו שאנחנו במדינה אירופית שבה ענף האופניים נמצא במקום השני (אחרי הכדורגל כמובן). עוברי אורח רבים עצרו להסתכל באופנינו הקורמים עור וגידים, כאשר את רוב תשומת הלב תפשו כמובן (וכרגיל) אופני הטנדם.

בזמן שחלקנו עמל על הרכבת האופניים, פנו השאר למצוא את תחנת הרכבת כדי לרכוש כרטיסים לרכבת המגיעה ממדריד לליאון. חשוב לציין שרק רכבות אקספרס יכולות לקחת אופניים שלמות, וזה בגלל קרון האופניים המיוחד שנמצא בדרך כלל בקדמת הרכבת או בסופה. רצוי לברר מראש מתי יוצאות הרכבות שיכולות לשאת אופניים והאם צריך לקנות כרטיסים מראש. בעיקר לפני סופי שבוע. בספרד יש רשת רכבות מסועפת ומורכבת וחשוב להבין מי נגד מי מראש ולא להשאיר את קניית כרטיסי הרכבת לרגע האחרון.

היום השני: מדריד-ליאון (4.5 שעות ברכבת)

ביום השני למסע עלינו על אופנינו ויצאנו לשוטט ברחובות מדריד, שכמו בכל אירופה היו פתוחים לתנועת רכב ציבורי, הולכי רגל ואופניים בלבד (עיין ערך יום ללא רכב בתל אביב)
אכן מכוניות פרטיות לא היו אולם מרוב מוניות אוטובוסים קשה היה לנחש שהיום הוא יום ללא כלי רכב. בכיכר המרכזית היה הפנינג של אגודות אופניים, ירחונים ואיגודי אופניים בספרד וכמו כל רוכבי האופניים באירופה, חתמנו גם אנחנו על עצומה התומכת בהקמת שבילי אופניים בערים.
לאחר ההפנינג שמנו פעמינו לכיוון תחנת הרכבת לאחר שעזבנו את המלון. הרכיבה העירונית אפשרה להתרגל לאופניים העמוסים בתיקים.

מספר המלצות לגבי הנסיעה ברכבת: חשוב להגיע חצי שעה לפני על מנת למקם את האופניים בקרון האופניים ולבדוק שהכל מסודר מבחינת מקומות הישיבה. במקרה הצורך יש מקומות ישיבה על דרגשים ליד האופניים.

חשוב להביא צידה לדרך. הנסיעה ברכבת ארוכה ואין קרון מסעדה. אפשר לקנות סנדוויצ´ים בקפיטריית התחנה.

בזמן קניית הכרטיסים חשוב לבקש לשבת ליד האופניים.
בזמן השהייה במדריד מומלץ לחפש באחת מחנויות הספרים הרבות (ואומרים שישראל היא עם הספר...) מדריך לטורינג בקמינו דה סנטיאגו.


היום השלישי: ליאון-אסטורגה (53 קילומטר)

מחוז ליאון
הדרך חוצה את מחוז ליאון ממזרח למערב. מבחינה גיאוגרפית המחוז הוא ממש פאזל גיאולוגי. מהמצפון ומהמזרח סוגרות עליו הפסגות הגבוהות של הרי קנטבריאן (Cantabrian), הרי ליאון וההרים של גליסייה. ממזרח משתרעים מישורים נרחבים (שאותם ניתן לראות בנסיעה ברכבת).

ליאון:

ליאון, אשר היתה נקודת המוצא של מסענו, ממוקמת במרחק של 311 קילומטר מסנטיאגו. מקור העיר הוא רומי, העיר נוסדה על ידי הליגיון השביעי בערך בשנת 70 לספירה.
ביציאה מתחנת הרכבת פונים ימינה ומיד שמאלה לכיוון מרכז העיר. הכביש חוצה את נהר ברנסגה אשר לאורכו טיילת יפה עם שבילי אופניים, דשא וספסלים. ממשיכים לאורך שדרת אורדונו עד מרכז העיר שם נמצאת הקתדרלה המדהימה של ליאון. רצוי לבקר בתוך הקתדרלה ולהתרשם מחלונות הוויטראז´ ומציורי הקיר וחפצי האמנות הרבים.

ליאון היא אחת מהערים היותר חביבות בדרך. לב העיר הוא מדרחוב הומה אנשים, חנויות ומסעדות. בכיכר הקתדרלה מתקיימים מופעים ודוכנים שבהם מוכרים חפצי אמנות ושאר ירקות. את תחילת הדרך ניתן למצוא בכיכר - היא מסומנת על ידי סמל הקונכייה המוטבע במרצפות הרחוב. חוצים את הנהר ליד כיכר סן מרקו וממשיכים לאורך שדרת קוובדו (Quevedo) אל מחוץ לעיר.
הדרך עוברת דרך אזור התעשייה וממשיכה לאורך הכביש הראשי. מספר קילומטרים אחרי היציאה מהעיר נכנסים לשטח.

כבר ביציאה מליאון, עת ישבנו לאכול את ארוחת הבוקר בקיוסק מקומי, הבנו שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד. קבוצה נוספת של "פילגרימים" (פילגרם - Pilgrim, הוא השם של עולי הרגל בקמינו) אשר ישבו לידנו הגירו לתוכם כמויות עצומות של יין הבית (Vino del Casa) וחשוב לזכור שהשעה היתה 8:00 בבוקר. תחילת הדרך היתה די מאכזבת, היא עוברת דרך אזור תעשייה ואחר כך בשבילים בין שדות אין סופיים של תירס. ניסיון רכיבת הכביש סייע לנו ליצור סבב משיכה ששיפר משמעותית את קצב ההתקדמות למרות רוח הפנים. יום ללא חוויות מסמרות שיער, לעומת מה שמצפה לנו בהמשך, ובכל זאת היו כמה רגעי חסד כדוגמת גשר האבנים היפה שחצה את נהר אורביגו שלגדותיו ערכנו פיקניק. הגשר מגיע עם סיפור היסטורי על חבורת אבירים חמומי מוח שהחליטו, שבשם אהבתם הנכזבת והבלתי ניתנת למימוש לעלמה יפהפייה (שהרי הם אבירים מאמינים), שהם יסגרו את הגשר בפני העוברים בו וכך יוכלו לפרוק את יצריהם במלחמות.

לפני אסטורגה פנינו להתפצלות של הדרך שהובילה אותנו לסינגל טרק יפה וחביב ומעבר ביער קטן שביציאה ממנו ניסה כלב רועים מקומי לבדוק אם התיקים של ערן טעימים לו.
באסטורגה חיכתה לנו הפתעה - קשה למצוא חדרים בסוף השבוע בעיר תיירותית. לאחר כמה סיבובים וחיפושים בעיר הצלחנו למצוא מוטל חביב, לא לפני שלקחנו את ילדי בעלת הבית לסיבוב על הטנדם.

היום הרביעי: אסטורגה-אל אסבו (45 קילומטר)

למרות הרגשות השליליים שעוררה בנו אסטורגה, היא התגלתה כעיר חביבה למדי. גם מוצאה של העיר הזו הוא רומי, והיא היוותה נקודת מעבר אסטרטגי מאחר שיוצאות ממנה לא פחות משש דרכים ראשיות. בכיכר העיר נמצא את הקתדרלה של אסטורגה ואת ארמון הבישוף גואדי, שיחד מהווים יצירה ארכיטקטונית מרשימה. מומלץ לעצור בבוקר בכיכר וללגום קפה משובח עם קרואסונים בבית הקפה שמול בניין העירייה.

כבר בתחילת הדרך מאסטורגה התחלנו להבין שמכאן הכל יהיה שונה. לאחר התנהלות מישורית וחניה קצרה אצל קאובוי מקומי שהאכיל אותנו בסנדוויצ´ים מעופשים ובקולה שעלו כמו ארוחה במסעדת פאר, התחלנו בטיפוס מתון לאורך הקמינו החצי סלול. לאחר שעברנו מקום הקרוי רבנל דה קמינו, התחלנו בטיפוס שהביא אותנו לבסוף עד לגובה של 1,530 מטר.

בשלב זה התנסינו בחוויית הצליינות הראשונה שלנו, כשעתיים רצופות של טיפוס בהילוך ראשון ב6- קמ"ש. השיפוע אחיד, הכביש צר וסלול היטב. סוף העלייה מצוין על ידי אחד מסימני הקמנו החשובים - צלב הברזל שמתנוסס על גבעה שעשויה כולה מאבנים שהניחו פילגרימים במשך מאות שנים. לאחר שזרקנו אבן על הגבעה (כדי לא לשבור את המסורת) התחלנו לגלוש למטה. בשלב זה בחרנו לרכוב בכביש למרות הסינגל טרק שעובר ממש במקביל לו. מומלץ להביא לטיול בגדים חמים כי הירידה כוללת רוח קרה להפליא.

זמן קצר לאחר תחילת הירידה החלטנו לעצור בעיירה קטנה בשם אל אסבו. מצאנו חדרים ברפוחיו אמיתי (רפוחיו הוא השם של האכסניה שבה ישנים הפילגרימים האמיתיים תמורת חתימה בפנקס עולה הרגל שמספקת הכנסייה. הרפוחיו כולל דרגשים בחדר משותף שלפעמים יש עליהם מזרון ולפעמים לא. מאחר שיצר המסע הוא זה שהביא אותנו לקמינו ולא האמונה, בחרנו לא להתחזות לנוצרים אדוקים אלא לישון בחדרים עם מקלחות חמות ומיטות נעימות)

בערב נקלענו לערב שירה בציבור של קבוצת פילגרימים מוכשרים ששרו לנו את "הללויה" ומבחר שירי דנה אינטרנשיונל. המסעדה ברפוחיו של אל אסבו מגישה אוכל מקומי משובח ולארוחת הערב אכלנו פאייה טעימה להפליא.


היום החמישי: אל אסבו-וגה דה ולסרסה (65 קילומטר)

בצער רב עזבנו את אל אסבו ופנינו למטה. ביציאה מהעיירה נמצאת אנדרטה לזכר פילגרים רוכב אופניים שהגיע לגיל מופלג ומצא את סוף דרכו עלי אדמות, משם ממשיכים מעט על הכביש ופונים ימינה לתוך השטח לירידה על סינגל טרק מגניב וטכני אשר מוביל למטה עד העיירה היפה מולינסקה. משם ממשיכים על הקמינו לפרפרנדה - עיר תעשייתית גדולה שממנה ממשיכים עד וילפרנסה - עוד עיירה ציורית ויפהפייה ששרועה על גדות הנהר. משם עוברת הדרך בקטע מסוכן ולא ידידותי של כביש ראשי שמעליו בונים את האוטוסטרדה. הדבר נמשך כמעט 20 קילומטר עד הירידה מהכביש.

הבוקר החל בגלישת שטח אל מולינסקה, הסינגל טרק הוא טכני ומשובש ולרדת אותו עם אופניים עמוסים בציוד טורינג (ועוד עם טנדם) היה מעשה בלתי אחראי בעליל (אולם כידוע מעשים אלו הם הכיפיים ביותר). מולינסקה היא עיירה ציורית עד כדי קיטש, ושום דבר בה לא הכין אותנו לכיעור של פרפרנדה השוכנת קילומטרים ספורים בהמשך. דבר גם לא הכין אותנו לשפיץ שנשבר בגלגל האחורי של ערן. עצרנו לתקן את הגלגל וכפיצוי ישבנו לאכול ארוחת צהריים במעדנייה בכיכר. לאחר שבלענו אמפנדה אחת יותר ממה שהיינו צריכים (מאוחר יותר התגלה שהאמפנדות מזכירות עצמן לסועד שעות רבות לאחר סיום הארוחה), ביציאה מפרפרנדה שמחנו לגלות שהקמינו עוקף את החלקים המכוערים של העיר.

חשוב לציין שיום קודם רכשנו לנו צדפה (סמל הקמינו) שאותה שמנו על אופנינו. הצדפה התגלתה כשוברת קרח אמיתית ועוררה אהדה רבה מצד האנשים שנקרו בדרכינו. בהמשך עברנו דרך עוד עיירה מדהימה בשם וילפרנסה דה ביארזו עם טירה וקתדרלה וסמטאות צרות שמובילות למטה, לכיוון הנהר. בדרך עברנו גם ואדי קסום שנקרא העמק השקט.

בשלב זה חיכה לנו הניסיון הרע ביותר בטיול, רכיבה על כביש סואן ומסוכן שגרמה לנו לחפש את הלב בגרביים לאחר ששתי משאיות עם מטען חריג הפכו אותנו כמעט לסטטיסטיקה של הקמינו.
בשארית כוחותינו עזבנו את הכביש הראשי ועצרנו בעיירה השוכנת על גדות הנהר ולסנסה. עייפים מהיום הקשה נפלנו שדודים על המיטות.

היום השישי: וגה דה ולסרסה- סאמוס (50 קילומטר)

קטע זה של הקמינו מהווה מעבר גבול בין מחוז גליסייה למחוז ליאון. הגבול המפריד בין גליסייה לליאון הוא שרשרת הרים גבוהה. גליסייה היא חבל ארץ נפרד משאר ספרד בשל הייחודיות שלו מבחינה גיאוגרפית ומבחינה אתנית, לשונית ואפילו אקלימית. מצפון גובלת גליסייה בים הקנטבריאני וממערב משתרע האוקיאנוס האטלנטי. השטח מתאפיין בהרים וגבעות, וואדיות ונהרות, ומים רבים שזורמים בנהרות ובנחלים, ויורדים מהשמים בגשמים הרבים שפוקדים את האזור.

במאה השישית לפנה"ס התיישבו בגליסייה שבטים קלטים רבים והם מהווים את הקבוצה האתנית השלטת עד היום. בשנת 137 לפנה"ס פלש לגליסייה יוליוס ברוטוס וסיפח את המחוז לאימפריה הרומית. כמה שנים לאחר הסיפוח הרומי הנצרות הגיע לגליסייה. בערך בשנת 814 לספירה הפכה העיר קומפסטלה לעיר הנוצרית החשובה במחוז והחלה תנועה של עולי רגל שעלו לקבר של הקדוש סיינט ג´יימס.

גליסייה מעוטרת ביערות רבים של עצי ערמונים, עצי אלון ועצי אקליפטוס. אגדות רבות סובבות את יערות גליסייה, רובן מדברות על מכשפות וטרולים המאכלסים את היערות ואורבים לעולי הרגל האמיצים. אחד המאפיינים הנוספים של המחוז הוא הפן הקולינרי. המאכל הלאומי בגליסייה נקרא פולפו (Pulpo) או בעברית, תמנון.

היציאה מווגה דה ולסרסה היא על כביש צדדי סלול שרץ לאורך הנהר ומתחיל לטפס לגובה לאורך תוואי הנהר עד שיא הגובה, קצת אחרי העיירה אל סברירו או סברירו. המעבר נמצא בגובה של 1,463 מטר ומסומן על ידי מונומנט של פילגרים המביט את האופק לכיוון מערב. משם צונחת הדרך מטה מטה עד עיירה חביבה בשם טריקסטלה שבה הדרך מתפצלת לשתיים. בחרנו את הדרך השמאלית הממשיבה למטה עד עיירה יפה שנקראת סאמוס שבה אנו ממליצים על מלון חמוד בשם קזה ליסריה (Casa Liceria, טל´ 982-546012 ). בסאמוס יש מסעדה טובה (היחידה בעיר) שנמצאת כחמישים מטרים אחרי הקזה ליסריה.

הטיפוס לכיוון או סברירו עובר על דרך קסומה המרמזת על היופי של מחוז גליסייה. השמים המעוננים חלקית בבוקר הפכו לאט לאט למעוננים ואפורים יותר עד השליש השני של העלייה המפרכת. בשלב זה החלו לרדת הטיפות שנהפכו במהירות לגשם שוטף ולערפל. בדרך עברו אותנו כמה רוכבים אומללים וסיננו כלפינו ברכות "אולה", (שלום) ו-"בון קמינו" (דרך צלחה), שהם בקושי הצליחו לשחרר בעזרת ריאותיהם העייפות. אחד מהם שאל "עוד כמה יש לטפס". "עוד מעט", ניסינו לעודד אותו. כאשר הגענו לאו סברירו ההחלטה לוותר על ביקור בכנסייה המקומית לטובת ארוחה חמה התקבלה פה אחד והחלקנו למטה ברחוב המרוצף אבנים חלקלקות לעבר מה שסומן כמסעדה מקומית.

את האופניים הכנסנו לצריף סמוך ומינינו את חבורת התרנגולות הסקרניות לשמור עליהם. העייפות והרעב הפכו את הארוחה, שכללה מרק טעים, לחם ביצים ואת מה שהפך לקינוח המסורתי של הטיול "טארטה דה סנטיאגו", לאחת הפיאסטות הטעימות בטיול. כל הזמן הביטו עלינו מלמעלה שני פוחלצים מפחידים של חזירי בר בגודה של פילים הודים מצויים. לאחר שבגדינו התייבשו מעט המשכנו בטיפוס מתון עד לשיא הגובה, מעודדים מכך שהגשם פסק. ומשם התחלנו בטיסה אין סופית למטה עד סאמוס.

היום השביעי: סאמוס-פאלאס דה ריי (65 קילומטר)

הדרך העוברת בגליסייה תופרת כול הזמן ערוצי נחלים כך שצבירת הגובה היא משמעותית. הקמינו עובר דרך כפרים קטנים רבים על דרכי עפר בוציות או על דרכים רומיות עתיקות בתוך יערות עתיקים של עצי ערמונים ואלון.

יום ערפילי מקדם את פנינו אך לשמחתנו אין גשם. אחרי 2 קילומטרים על הכביש פונה הקמינו ימינה ומתחילה רכיבה משובחת בשטח. הדרך רצופה עליות וירידות מעברי מים, ויערות אפלים. הגענו בצהריים לעיר סריה (Saria) שם נקלענו לשוק איכרים אמיתי שבו מוכרים מכל הבא ליד, מפרות וחזירים ועד נעליים, בגדים ואוכל. כל המקומיים סועדים את ליבם במאכל הלאומי, תמנון מכובס (מבושל בתוך סיר עם מים רותחים). לאחר שמקומי מנסה, וכמעט מצליח, למכור לערן חזרזיר, אנו קונים אמפנדה ופירות לארוחת צהריים ויוצאים מהעיר (אחרת היינו מוצאים עצמנו נסחבים עם חזרזיר).

לאחר כ-10 קילומטרים, עצרנו לפיקניק על סף הדרך הרומית, בצל עץ ערמונים ענק. לאחר עוד 5 קילומטרים חצינו את הנהר "מינו" על גשר צר ברוחב מטר שתלוי לו בגובה של 50 מטר מעל הנהר. משם יש רכיבת שטח קרירה ולקראת החושך, הגענו תשושים לפאלאס דה ריי.



היום השמיני: פאלס דה ריי - סנטיאגו (67 קילומטר)

הדרך מפאלס דה ריי לסנטיאגו כוללת את כל הטוב שבמחוז גליסייה. תפירה רצופה של נחלים במה שאמור להיות מגמת ירידה אולם מתגלה כעלייה אין סופית. הדרך עוברת כל הזמן בכפרים קטנים וכמעט נטושים, בין כנסיות קטנות וטירות יפות. היערות הם בעיקר של עצי אקליפטוס. הדרך ההררית ממשיכה כמעט עד סנטיאגו שמתגלית לפילגרים הסקרן מעבר לגבעה שבה נמצא המונומנט של הפילגרימים. הגבעה מכונה הר דו גוזו (Monte do Gozo).

בבוקר קיבל את פנינו גשם זלעפות. מצאנו מחסה בבית קפה ביציאה מפלאס דה ריי, שבו שרצנו עד הצהריים כמעט, תוך הפגנת אופטימיות לגבי הפסקת הגשם. כאשר הבנו (וזה לקח זמן) שאין ברירה, לבשנו את בגדי הקרב ויצאנו להילחם בתחנות הרוח. הדרך היתה יפהפייה והגשם, הבוץ והעליות הבלתי פוסקות לא הצליחו לקלקל את החוויה.

פתאום, לאחר שכל גבעה מתחנו את צווארינו כדי לראות את סנטיאגו ללא הצלחה, הופיעה זו במלוא הדרה. בפאתי העיר, תוך כדי התפתחות גוברת של הלם תרבות לנוכח העיר הגדולה (לאחר שבילינו כמה ימים באזור כפרי), מצאנו מקלט במלון קטן ונטוש שבגינתו עשינו אמבטיה לאופניים בעזרת משפך מקומי. באותו ערב זכינו לטעום את המאכל הלאומי של המחוז, לא לפני שבעל הפונדק סירב להגיש לנו מיץ תפוזים סחוט בטענה שזה לא בריא בלילה. כמובן שלשתות כמויות עצומות של בירה ויין (כמו שעשו רוב מבקרי הפונדק) זה בריא! אכן, אותו בעל פונדק זכה לכינוי "הפולנייה" של הטיול.

היום התשיעי: סנטיאגו דה קמפסטלה


בבוקר, מלאי סקרנות, פנינו לכיוון העיר סנטיאגו. מאחר שאנו לא חדורי אמונה, ליבנו לא רעד מהתרגשות לנוכח הקתדרלה הגדולה של סנטיאגו. כמו פילגרימים טובים נכנסנו לקתדרלה והתרשמנו מהמון עולי הרגל שעל פניהם הבעה מיוסרת של זיכוך פנימי ואושר של קדושים מעונים. לאחר סיור קצר, ארוחת בוקר והתאוששות ממזג האוויר, פנינו לתחנת הרכבת כדי לרכוש כרטיסים בחזרה למדריד. כאן נכונה לנו הפתעה לא נעימה בדמות כרטיסים שאזלו ואילוץ לנדוד ברחבי ספרד ברכבות דרך כל מחוז גליסייה וליאון. באורח פלא ועל סך ייאוש הצלחנו להגיע למדריד בזמן, אחרי לילה נוסף בליאון שהיווה עבורנו דה ז´ה וו של ממש.




נתונים ומידע


טיסה - מומלץ לטוס באל על בגלל הידידות הרבה שהם מפגינים מול ארגזי האופניים. את הארגזים מומלץ לשלוח כמטען ולהקפיד שמשקלם לא יעבור את 20 הקילוגרם המותרים. את שאר התיקים צריך לקחת כתיקי יד למטוס.

מוניות - ביציאה משדה התעופה צריך לפנות ימינה וללכת עד הסוף, שם נמצאות מוניות גדולות שיכולות לקחת את האופניים.

מלונות - אנו ממליצים להזמין מראש מלון במדריד ליום ההגעה וליום העזיבה. במלון ניתן להרכיב את האופניים בנוחות ולארוז אותם לטיסה בחזרה. במלון ניתן גם לשמור את הארגזים על מנת לארוז את האופניים בדרך חזרה.
לאורך הקמינו אין בעיה למצוא מלון, המחירים זולים (1,500-3,000 פזטות לאדם ללילה). צריך לקחת בחשבון שבסופי שבוע קשה יותר למצוא מקומות פנויים ורצוי להזמין מקומות מראש.

קניות - חוץ מאוכל מקומי אין הרבה מה לקנות לאורך הקמינו. במדריד כל חלקי האופניים והאביזרים המיוצרים באירופה זולים להפליא. מומלץ להצטייד בביגוד חורף במדריד לפני היציאה לדרך.

עונה - העונה המתאימה ביותר לרכיבה בקמינו דה סנטיאגו היא בסתיו (ספטמבר) או באביב (מאי-יוני). בחורף קר וגשום וחלק מהדרכים אינן ניתנות לרכיבה ואילו בקיץ חם מדי, יבש ולא נעים.
מזג אוויר - הטמפרטורות נעות בין 5-25 מעלות, במחוז גליסייה יש סיכוי גבוה לגשם.

מפות - מומלץ לרכוש בארץ מפה של מחוז ליאון וגליסייה ולהצטייד במדריד בספר על הקמינו ולמצוא מפה טופוגרפית 1:250,000. הדרך עצמה מסומנת בחצים צהובים, בשלטים ובאבני דרך. קשה ללכת לאיבוד.

בון קמינו.
blogTV Live
Copyright©1996-2014, תפוז אנשים בע"מ